ערב שבת

"ויהי ערב ויהי בקר - יום אחד"

אצל אומות העולם נהוג, כי היממה מתחלפת בחצות הלילה.

ביהדות מתחלפת היממה עם רדת החשיכה.

מכאן, שיום השבת מתחיל בערב יום השישי.

"והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" - אנו היהודים נצטווינו להתכונן לקראת השבת, ולהכין את צרכיה טרם כניסתה.

ההכנות לשבת נעשות בערב שבת , לפני כניסת השבת:

הבית ממורק ונקי, השולחן ערוך במפה וכלים נאים , על השולחן מאכלים ערבים ומשובחים מאלו של כל ימות השבוע - כל משפחה בהתאם ליכולתה.

בני המשפחה רחוצים ולבושים בבגדים נאים לכבוד השבת.

הדלקת נרות

הדלקת הנרות אינה נזכרת במקרא אלא בתלמוד הבבלי "הדלקת נר בשבת - חובה".

הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת.

אנו מקבלים את השבת בהדלקת נרות. את הנרות יש להדליק ביום ששי, כמחצית השעה לפני שקיעת השמש.

שתי מצוות יסודיות בונות את השבת "זכור" ו"שמור".  מצוות "עשה" מצוות "לא תעשה".

"שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד"

מקובל להדליק שני נרות - האחד כנגד "זכור" והאחד כנגד "שמור" - שני המושגים המשלימים את קדושת השבת.

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ

יש המדליקים מספר נרות הזהה למספר הנפשות במשפחה.

מצוות הדלקת הנרות הוענקה לאשה - עקרת הבית:

באחד משיריו של חיים נחמן ביאליק - "אמי זיכרונה לברכה" בא לידי ביטוי חשיבותה של הדלקת נרות השבת:

אמי זיכרונה לברכה הייתה צַדֶקֶת גמורה, ובאלמנותה - ענייה מרודה.

ויהי ערב שבת, החמה מראש האילנות ובביתה לא נר ולא סעודה.

בדקה ומצאה עוד, מעשה ניסים, שתי פרוטות.

"הלחם אם נרות?"  פסחה, רצה - ותשב, ובידה הצנומה משאת קודש:

שני נרות הברכה.

עם אמירת הברכה: בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לְהַדְלִיק נַר שֶל שַבָּת, מקבלת האשה את השבת.

קבלת שבת

כבר בתקופות קדומות נהגו יהודים לקבל את פני השבת בטקס מיוחד, שראשיתו בתקופת התלמוד. נאמר שרבי חנינא היה עומד בערב שבת, בשעות בין הערביים, והיה קורא: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ורבי ינאי היה לובש בגדי שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה".

לאחר הדלקת הנרות הולכים בני הבית לבית הכנסת.

שישה פרקי תהילים פותחים את "קבלת השבת". בסיומם  נאמר הפיוט: "לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה", פיוט שחיבר הרב שלמה אלקבץ - אחד מגדולי חכמי הקבלה ומשורר שחי בתחילת המאה ה- 15 בסלוניק.

בעבר,  בקרב קבוצות קטנות של מתפללים, היה נהג  לצאת מבית הכנסת אל חיק הטבע כדי לקבל את פני השבת. כיום, בגלל ציבור המתפללים הגדול הפך המנהג לבלתי מעשי.  ועתה הפיוט נאמר תוך פנייה לכיוון מערב - כקבלה סימלית של פני השבת.

תפילת "קבלת השבת" מסתיימת בשני מזמורי תהילים.

המושג "קבלת שבת" אמנם מתכוון במקור לתפילה בבית הכנסת, אך הוא קיבל משמעות רחבה יותר בימינו. גם קהילות ואנשים שאינם דתיים ואינם מתפללים בבית הכנסת, נוהגים לקיים טקס קבלת שבת.

יש קהילות שהנהיגו עריכת "קידוש" של שבת על היין בבית הכנסת - גם כדי להזכיר את קדושת השבת, וגם כדי לאפשר לאלה שנבצר מהם לערוך שולחן שבת  כהלכתו ולקדש על היין, למלא את חובתם.

"שלום עליכם, מלאכי השרת"

לסעודת ליל שבת מסובים בני המשפחה סביבהשולחן. המסובים פותחים בשירת "שלום עליכם, מלאכי השרת":

מקורו של הפיוט במאה ה- 17. שמו של המחבר אינו ידוע. הפיוט מבוסס על אגדת חז"ל בתלמוד הבבלי:

שני מלאכים מלווים כל אדם החוזר לביתו בליל שבת מבית הכנסת.

האחד - מלאך טוב. והאחר - מלאך רע.

כאשר מוצאים השניים בית ערוך ומוכן לכבוד שבת, מאחל המלאך הטוב: "הלוואי ולשבת הבאה כך", והמלאך הרע עונה בעל כוחו "אמן".

אם, חלילה המצב הפוך ואין קדושת שבת נסוכה על הבית, מאחל המלאך הרע: "הלוואי ולשבת הבאה כך" ולמלאך הטוב אין ברירה אלא לענות "אמן".

קידוש

קידוש ליל השבת נערך על כוס של יין או של מיץ ענבים.

. נהוג, במהלך ה"קידוש" לעמוד. את הברכה על קידוש היין קורא ראש המשפחה. שאר בני הבית יוצאים ידי חובת ה"קידוש" בהאזנה ובאמירת "אמן"  בסיומו.

סעודת ערב שבת

סעודת ליל השבת שונה מהארוחות של ימי חול - גם בתוכנה וגם באווירתה. זוהי ארוחה חגיגית הכוללת תבשילים חמים, יין ושתי חלות.

שתי החלות הן  זֵכֶר למָן. מכיוון שביום השבת הם לא יכלו ללקט מן, ירדה ביום השישי מנה כפולה. שתי החלות בסעודת ליל השבת הן, זכר לכך שהאל הוריד משמיים מנת מָן כפולה.

לאחר הקידוש נוטלים ידיים. ראש המשפחה בוצע את החלה, מברך, בקול רם, את "המוציא" , טובל את פרוסות החלה במלח, טועם ממנה ומחלק לכל בני ביתו.

עקרת הבית מגישה את המטעמים שהכינה לכבוד השבת.

בנוסף למזון הגשמי יש להעניק לשבת תוכן רוחני - בשירה ובאומר. ואכן, סדר הזמירות של ליל שבת, יש בו, את מיטב הפיוט של משוררים יהודיים, מגדולי הפייטנים של ימי הביניים - עדה, עדה ונסחיה ולחניה.

סעודת ליל השישי מסתיימת בברכת המזון.

קריאת התורה של שבת

את יום השבת פותחת תפילת "שחרית" של שבת.

התפילה בשבת כוללת קריאת פרשת השבוע - בשנה נקראות 54 פרשות תורה. ספר התורה שממנו קוראים את הפרשות נמצא בתוך ארון הנקרא "ארון הקודש".

כאשר עובר החזן, וספר התורה בידו, מארון הקודש אל הבימה שעליה ניצב שולחן קריאת ההתורה, מלווה הקהל את ספר התורה בשירה וחולק לו כבוד בנשיקת המעיל, העוטף את הספר.

שבעה קרואים, לפחות, מוזמנים לקרוא בתורה.

נוהג זה של קריאת התורה בשבתות, נתקבל על ידי משה רבנו, כפי שמצויין בתלמוד הירושלמי:  "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי-כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ונביאים - מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי".

תפילת בוקר יום שבת מסתיימת בדרך כלל, בדרשה אותו נושא רב הקהילה.

אחר הצהריים יום השבת

חז"ל קבעו כי  חובה לשמור על כבוד השבת וליהנות מעונג שבת.

השמירה על כבוד השבת כוללת רחצה ולבישת בגדים חגיגיים,

ועונג שבת כולל מנוחה, שירה וזמירות לשבת , ארוחות חגיגיות.

אחר הצוהריים של יום השבת נערכת תפילת מנחה של שבת וסעודה שלישית.

בשבת נהוג לאכול שלוש סעודות. סעודה אחת בליל שבת, ושתיים ביום שבת - סעודת צהריים מוקדמת אחרי תפילת הבוקר, וסעודה אחרונה לפנות ערב, לפני השקיעה.

שתי סעודות השבת - זו בליל שבת וזו שביום שבת בצהריים - כוללות קידוש על היין.

כל סעודות השבת מלוות בזמירות ודברי תורה שיש בהם מהתרוממות הרוח והם חלק בלתי ניפרד מסעודות השבת.

סעודות השבת והמאכלים המיוחדים לשבת נחשבים חלק מעונג שבת. 

הבדלה

כשם שקבלנו את השבת, כך אנו מצווים ללוות את השבת בצאתה.

השבת יוצאת כשהחשכה יורדת ואפשר להבחין בשלושה כוכבים בשמיים.

אנו מלווים את צאתה של השבת בקיום מצוות ה"הבדלה"

ה"הבדלה" היא סדרת ברכות הנאמרות עם תום השבת והיא מציינת את ההבדל (מכאן נובע השם "הבדלה")  בין שבת לבין ימי החול.

בהבדלה מברכים על היין, על המאור והאש  שניתנו לנו מידי האל. וכן מריחים ומברכים על הבשמים.

"ברוך אתה ה' אליהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול".

יש הנוהגים לסעוד אחר כך סעודה הנקראת "מלווה מלכה", ששמה רומז לליווי השבת, בצאתה.